תמו להם שבעת הימים בהם ביצע משה את כל העבודות במשכן כשהוא מאמן את אהרן ובניו לקראת הרגע בו הם יקבלו באופן רשמי את שרביט הכהונה במשכן.

ביום השמיני, ראש חודש ניסן, קיבץ משה את כל בני ישראל ליד המשכן. "זהו היום בו יראה אליכם ה'" הוא אמר להם.

לאחר מכן הוא קרא לאחיו:

"קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם; ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'."

כשבניו נוטלים חלק פעיל, שחט אהרן את הקרבנות והעלה מהם על המזבח; הוא גם הקריב מנחה, ולבסוף נשא את ידיו והעניק לעם ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום."

לאחר-מכן נכנסו משה ואהרן לבדם אל המשכן שם לימד משה את אחיו את סוד הקטורת – מרקחת הבשמים שהייתה מוקטרת על גבי המזבח המיוחד לכך – וכשיצאו העניקו ברכה משותפת לעם.

והנה הגיע הרגע המיוחל: אש ירדה מן השמים ואכלה את הקורבנות שהיו על המזבח.

ההתגלות האלוקית שימחה את בני ישראל. הם ידעו כי כעת נמחל להם על חטא העגל! הם נפלו על פניהם כשהם משבחים ומודים לבורא העולם.

טרגדיה באמצע החגיגה

בעיצומם של הרגעים המשמחים בשל חנוכת המשכן נמהלה טרגדיה: נדב ואביהוא, שני בני אהרן, לקחו מחתה והניחו בה קטורת. הם הקריבו את הקטורת לפני בורא העולם למרות שלא הצטוו לעשות זאת.

האש שיצאה מן השמים הרגה את נדב ואביהוא כעונש על מעשיהם.

משה ביקש לנחם את אחיו. "מיתתם של בניך מראים כי הם היו בדרגה רוחנית גבוהה" הוא אמר לו, "שכן האלוקים אמר ששמו יתקדש דווקא באמצעות הענשת הקרובים אליו – 'בקרובי אקדש.'" אהרן לא השיב למשה על דברי ניחומיו ולא כלום.

דיני אבלות

המיתה הפתאומית של בני אהרן יצרה מצב בו אהרן ובניו, שזה עתה איבדו בן ואח, נכנסו להגדרה ההלכתית של 'אוננים' – הזמן המידי לאחר פטירת קרוב משפחה ולפני קבורתו.

"אסור לכם לנהוג את דיני האבלות השגרתיים" אמר להם משה. כל עם ישראל יתאבל עבורכם על האבידה הגדולה" אמר וציווה על בני דודו של אהרן – מישאל ואלצפן – להוציא את הגופות מן המשכן.

בנוסף הוא העביר להם את הצו האלוקי כי למרות היותם אוננים עליהם לאכול מן הקורבנות שהוקרבו באותו היום.

ביום בו נחנך המשכן הוקרבו כמה סוגי קורבנות: מהם קורבנות יחודיים ליום זה לרגל חנוכת המשכן, ומהם קורבנות שהפכו להיות שגרתיים והוקרבו באופן קבע במשכן. אהרן ובניו צייתו להוראת האלוקים ואכלו רק מן הקורבנות המיוחדים, וכשמשה קצף עליהם וביקש הסבר טען בפניו אהרן כי לדעתו הצו האלוקי המתיר את אכילת הקורבנות גם לאוננים התייחס רק לקורבנות המיוחדים ולא לאלו השגרתיים.

משה שמע את הסברו של אהרן והודה לדבריו.

כהנים שיכורים אסורים לעבוד במשכן

לאחר מיתת שני בניו של אהרן, התגלה האלוקים לאהרן והורה לו כי אל להם לכוהנים להיכנס אל המשכן כשהם שיכורים מיין. גם לדייני ישראל אין להורות ולפסוק הלכה כשהם שיכורים.

דיני הכשרות

בורא העולם הורה למשה ואהרן את דיני הכשרות, וכיצד לזהות את בעלי החי הכשרים ואת אלו שאינם כשרים.

בין היתר נמנים החיות האסורות לאכילה (בהם החזיר, השפן, הגמל והארנבת), העופות והשרצים האסורים באכילה.

לא רק שאין לאכול את בעלי החי הטמאים אלא שמגע בנבלתם או נשיאתם מביאה עמה טומאה לאדם שנגע או נשא את הנבילה. כדי להיטהר על האדם לטבול במקוה טהרה ולהמתין עד הערב. במידה והנבלה נגעה בכלי עשוי חרס אין לו טהרה אלא באמצעות שבירה. גם מגע ואכילת נבילות בהמות טהורות מביא עמו טומאה.

הלכות כשרות אלו ניתנו במיוחד לבני ישראל כדי להתקדש ולהידמות לאלוקים. "כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני."