מה משמעות השם "יהודי"? מהו מקור המילה ומהו פירושה?

שורש המילה 'יהודי' הוא מהשם 'יהודה', שהיה אחד משנים-עשר השבטים ובנו הרביעי של יעקב אבינו. לכן כשאדם נקרא בשם 'יהודה', סביר יהיה, לכאורה, להניח שהוא צאצא של שבט יהודה. אולם, כפי שידוע, ליעקב היו שנים עשר בנים, שהם אבותיהם הקדמונים של שנים עשר שבטי ישראל, שהצירוף של כולם מהווה את העם היהודי. אם כך, מדוע כל האומה הישראלית קרויה דווקא "יהודים"?

(התשובה הקונבנציונאלית לשאלה זו היא, שרוב היהודים כיום הם צאצאי השבטים יהודה ובנימין – שני השבטים שמהם נבנתה מלכות יהודה. שאר עשרת השבטים, שהשתייכו למלכות ישראל, הוגלו לארצות בלתי נודעות. אולם חייבת להיות סיבה עמוקה יותר לעובדה שהעם הנבחר נקרא בשם זה קרוב ל- 2500 שנה!)

יתכן שנוכל להשיב על השאלה על ידי ניתוח האדם הראשון שניתן לו הכינוי 'יהודי'. את האיזכור הראשון לשם זה אנו מוצאים במגילת אסתר, המתעדת את הסיפור של פורים. "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר .... איש ימיני" (אסתר ב', ה').

בדיוק כך: ה"יהודי" הראשון היה משבט בנימין!

אם נחקור באובייקטיביות את סיפור הנס של פורים נגלה, שהיינו יכולים לחסוך את כל הסיטואציה המפחידה הזו. כל מה שקרה בפורים היה כתוצאה מדבקותו העקשנית של מרדכי לקוד התנהגותי שכבר לא היה באופנה ולא היה מתאים לאותם זמנים. מרדכי היה רב זקן, שזכר את התקופה שהייתה 50 שנה לפני כן, כאשר בית המקדש עמד לתפארת בירושלים וכל העם התנהג על-פי חוקי התורה. אולי באותו הדור היה אפשר לזלזל בהמן הרשע. אך מאז הדברים השתנו לבלי הכר: בני ישראל היו בגלות. כיצד העיז מרדכי להעמיד אומה שלמה בסכנת הכחדה על ידי זלזול בשר האהוב והמכובד על המלך? אולי מישהו שכח לעדכן את מרדכי שהמפתח להישרדות היא ההליכה בתלם, מבלי להתבלט?...

מרדכי, לעומת זאת, חשב אחרת; והיה לו גם ממי ללמוד. שנים רבות קודם לכן, שליט מצרים רצה לקחת את אחד השבטים, בנימין, לעבד. אחיו של בנימין, יהודה, לא הסכים לכך בשום אופן. ברגעי השיא, הוא התעלם לגמרי מהגינונים המלכותיים, התקרב בזעם אל השליט הכוחני – כמובן, יהודה לא ידע ששליט מצרים הוא לא אחר מאשר אחיו יוסף – ודרש באיומים את שחרורו של בנימין.

יהודה היה התגלמות היהודי הגולה ההולך על גשר צר מאוד: מצד אחד הוא חייב לחיות בשלום עם שכניו, לציית לחוקי ומנהגי המדינה בה הוא יושב, ולהתפלל לשלומה של מלכות; אך עם זאת, יש לו האומץ לעמוד בעוז כנגד כל הכוחות שבעולם כדי להגן על האידיאלים שלו. כפי שתיאר זאת רבי שלום דב בער, האדמו"ר החמישי של חב"ד, "גופנו בלבד נשלח לגלות, אך לא נשמתנו"!

מרדכי "היהודי" היה תלמיד גאה של דודו הרחוק, יהודה. הוא ידע שהתורה אוסרת על יהודי להשתחוות להמן (ולפסל שהיה תלוי על צווארו), וכך יש להתנהג. ואכן, פעולותיהם של יהודה ומרדכי הוכיחו את עצמם ושום נזק לא נגרם להם בזכות אומץ הלב שהפגינו.

כשהוא פועל כדוגמת אבותיו, הצליח מרדכי לנטוע בליבותיהם של ההמונים את תחושת הגאווה היהודית. כאשר הוציא המן את גזרת ההשמדה שלו, אפילו יהודי אחד לא חשב להמיר את דתו כדי להינצל ממוות. באותם רגעים כולנו נהיינו "יהודים". לכן, מגילת אסתר היא המקום הראשון שבו אנחנו כאומה שלמה נקראנו "יהודים".

ומאז דבק בנו השם הזה. משום שב- 2500 השנים הבאות יבחנו את יהדותנו שוב ושוב. תחת אינספור משטרים, חלקם ידידותיים ורובם עוינים, נאבקנו עם ידידים ואויבים שרצו לכפות רצונם עלינו במחיר יחסינו עם האלוקים. שוב ושוב הוכחנו את נאמנותנו להשם, והראינו כי את השם "יהודי" קיבלנו בצדק: בדם, יזע ודמעות.

הסיפור הגדול של ההיסטוריה מסתיים באורח דומה לסיפור של פורים: אנחנו פה כדי לספר את הסיפור ואויבינו נעלמו מהמפה. שמחת פורים היא גדולה יותר מאשר בכל חג, משום שהיא מספרת את סיפורה של האומה שמעולם לא אפשרה לנשמה להיכבל – זהו סיפורו של היהודי.