עבורי היה זה קרב מייגע מאז היותי בן שלוש עשרה.
הסיפור מתחיל למעשה מגיל תשע. הייתי ילד קטן, חמוד ורזה. בקיץ הלכתי לקייטנה עם לינה והשמנתי ביותר מעשרה ק"ג. אז הייתי כבר ילד קטן, חמוד ושמנמן.
מעולם לא חלמתי שיום אחד עניין המשקל יהווה אתגר עבורי, ובאותו זמן אף אחד לא ממש שם לב לקפלי השומן העודף שלי.
אך כאשר חגגתי את יום הולדתי השלושה עשר, הייתי כבר די שמן. עובדה זו הניעה אותי להתחיל את הדיאטה הראשונה שלי, ומאז אני כל הזמן בדיאטה.
במשך תקופה ארוכה היו עליות וירידות. בין בגלל דיאטת המים והגזר שלי או בגלל שעות ההתעמלות שלי, כל כמה חודשים הייתי מצליח לרדת במס' הקילוגרמים העודף שלי – ולאחר מכן מעלה אותם שוב בחזרה. באיזשהו שלב הפסקתי לקנות בגדים חדשים. עם דפוס כזה של ירידה ועליה במשקל, ידעתי שכדאי לשמור על הבגדים הישנים.
אולם לאחרונה, הפסקתי במרוץ המרתון. בשנתיים האחרונות ירדתי במשקלי בצורה איטית אך יציבה – כמעט שליש ממשקלי. עשר שנים לאחר יום הולדתי השלושה עשר, אני יכול לייחס את ההצלחה בשמירת המשקל למספר קווים מנחים, ואני שמח לשתף בהם את הגולשים:
להתחיל את הבוקר נכון
אני מתחיל את הבוקר עם כוס תה צמחים (נטול קפאין, היות ואנרגיה מלאכותית לא מחזיקה מעמד) וקערת דייסת שיבולת שועל. זוהי הדרך הטובה ביותר לוודא שאני אוכל טוב במשך היום.
היה זהיר מהביס הראשון
העוגיות עומדות שם. הן מסתכלות לי בעיניים, פתיתי השוקולד עדיין רכים, והן טריות מהתנור. הריח מושך אותי קרוב יותר למגש העוגיות המונח על השיש.
רגע לפני שאני מושיט יד כדי לנשנש עוגיה, מסתכל לראות אם מישהו רואה, ופתאום אני משתלט על עצמי, הולך למתקן המי-עדן ולוקח כוס מים. בהדרגה התאווה שלי לעוגיות מתפוגגת. ניצחתי!
מקרבות הדיאטה שלי למדתי, שעוגיה אחת תסלול את הדרך לעוד עוגיות עד שאני מחסל תריסר. על התאווה הראשונית עליי להתגבר; וכשעשיתי זאת, אני יודע שניצחתי.
התעמלות
למדתי, שדיאטה לבד לא מספיקה. לא מספיק להגביל את עצמי ולהגיד כל הזמן "לא" לאוכל טעים אך לא בריא. אני צריך גם להתעמל. הצלחתי בזה (ותודה לחבר שלא מפספס אף צעידת בוקר).
התמקדות בעתיד
היה זה אחד מן הימים הפחות מוצלחים שלי. אני לחוץ ועייף וכבר הספקתי לזלול כמה סופגניות במשרד. אני מגיע הביתה, מתיישב על הספה, עוצם עיניים ונסחף לעולם אחר. אני מתעורר ופוסע מפהק אל המטבח.
היום אני מרגיש כבד, כאילו לא הצלחתי לסיים שום דבר. אני רוצה לטעום משהו ולהיכנס למיטתי לשנת הלילה. מחשבה מבזיקה במוחי: האם אני באמת צריך להכין את הסלט, לקלף את הירקות ולעשות בעצמי את הרוטב? אולי פשוט אזמין לי פיצה (כן, כמובן, עם דיאט קולה)? אחרי הכל, אכלתי כבר מספיק ג'ונק פוד היום.
מתוך החלטה מודעת, בחרתי להתעלם ממה שקרה בעבר ולהתמקד בעתיד. הסלט יעשה לי טוב. מה תעשה עבורי הפיצה? על מה אתחרט, ועל מה ארגיש סיפוק לאחר מעשה? אני חושב על התוצאה החיובית של אכילת ארוחה בריאה ומוציא את קולפן הירקות.
כתוצאה מכך שהלכתי לפי קווים מנחים אלה, הגעתי לבסוף למצב יציב באשר למשקלי. הקווים המנחים האלה אפשרו לי להוריד ממשקלי, אך גם למדו אותי כיצד אוכל להשתלט על מצבים בלתי יציבים בחיים היומיומיים.
להתחיל נכון
להתחיל את היום בגישה חיובית, בהודיה לה' על שנתן לי עוד יום מלא בפוטנציאל והזדמנות לעשיית טוב, היא הדרך הטובה ביותר להשיג את היציבות לה אני זקוק. התחלת היום בסימן של תקווה ויצירתיות מאפשרת לי לטפל בכל מה שקורה במשך היום מבלי לאבד שליטה.
היה זהיר לפני הפעולה הראשונה
אני שומע שיחה בחדר ורוצה להצטרף אליה. אני מקשיב בזמן שאחרים מרכלים על מישהו, והלשון מדגדגת: יש לי משפט לומר שיגרום לכולם לצחוק. אני יודע שאם אצטרף לשיחה, אגלוש לאחד מהרגליי הרעים ואחר כך להרגל נוסף. ישר בהתחלה אני משנה כיוון, תוך כדי שאני זוכר שזה לא סוג האדם שאני רוצה להיות. אני יוצא מהחדר. ניצחתי.
תרגול
החיים קשים. לפעמים נדמה שהם קשים מדי וחסרי תכלית. כמו למשל, כשיצאתי מהמשרד לעבר מכוניתי מצאתי דו"ח חניה על השמשה הקדמית.... וגיליתי לתדהמתי שיש לי חובות מיסים לממשלה בסך של אלפי שקלים.
ואז אני רואה בעיני רוחי סט משקולות, ואני מדמיין שהשם הוא המאמן האישי שלי. אם הוא עושה לי את החיים קשים, סימן שיש עבורי דרך להתפתח. אז לא קיללתי. החלטתי לתרגל סבלנות.
התמקדות בעתיד
היה זה אחד מן הימים הקשים והפחות מוצלחים שלי. הבוס שלי לא היה מרוצה מהעבודה, ואם אני משחזר את השבוע שחלף, נראה לי שלא השגתי כמעט כלום. אפילו פחות מעודד מזה הוא שלא חייתי בהתאם לאידיאלים שלי כיום. הצטרפתי לרכילות במשרד ופטפטתי זמן רב מדי. אני מרגיש שלא מיציתי את יכולותיי.
אני מגיע הביתה ושוקע בתוך הספה, עוצם עיניים ומפליג לעולם אחר. אני מתעורר לקולו של הטלפון המצלצל. זה חבר שלי. הוא צריך שאעזור לו לעבור דירה.
היום אני מרגיש עצל וחסר מוטיבציה. מתחשק לי רק לזחול למיטה ולשכוח הכל. עוברת מחשבה במוחי: האם אני באמת צריך לעזור לחבר שלי לעבור דירה? אולי הכי כדאי לא להיות מעורב, לומר לו שאני לא יכול היום (לצערי הרב, כמובן)?
באותו רגע אני מחליט להפסיק להצטער על העבר ובמקום זה להתמקד על העתיד. לעזור לחבר שלי יעזור לי להיות הבן אדם שהייתי רוצה להיות. מה יעזור לי להישאר בבית? על מה אני אתחרט ועל מה לא אתחרט? אני חושב על התוצאה החיובית של עזרה לחבר שלי ומתכופף כדי לנעול שוב את הנעליים.
כמו הרבה אנשים אחרים, יש לי עליות וירידות, ימים שאני מרגיש מדוכדך וימים שאני במצב רוח מעולה. ישנם ימים שאני חסר סבלנות, מגיע לעבודה עצבני, לא אומר שלום לאף אחד וטורק אחרי את הדלת.
וישנם ימים כמו ביום רביעי שעבר, כשעצרתי את מכוניתי כדי לאפשר לשכן לצאת עם רכבו, והחזקתי את הדלת פתוחה עבור המזכירה המבוגרת שהחזיקה בידה ערימה גדולה של קלסרים. לאחר מכן המשכתי במילוי מכונת הקפה במים טריים ובהוצאת ספלים וכפיות מהארון עבור כל אנשי המשרד, שיהנו מקפה על הבוקר.
הקווים המנחים שפיתחתי במשך השנים של הדיאטה עזרו לי להשיג משקל יציב, והם עדיין עוזרים לי להצליח בכל העליות והירידות בחיי היומיומיים. אני מקווה, שבהדרגה, לאורך ימי חיי, יהיו לי פחות ימים ללא הישגים ויותר ימים טובים ופוריים. אני לא מעוניין בפתרונות אינסטנט.
Start a Discussion