רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, הרבי השישי של חב"ד-ליובאוויטש, היה אחד מהאישים המיוחדים ביותר במאה העשרים. בשבעים שנות חייו הוא נתקל בכל אתגר שניתן להעלות על הדעת בחיים היהודיים: הרדיפות והפוגרומים של רוסיה הצארית, מלחמתו של הקומוניזם ביהדות, שהות תחת השלטון הנאצי בפולין וכור ההיתוך של האדישות והלעג האמריקניים לתורה ולמצוותיה. ייחודיותו של הרבי הייתה בכך שהוא לא רק חווה את הפרקים הללו בהיסטוריה של היהדות – כמו רבים מבני דורו – אלא שהוא, במעמד מנהיג העם שהיה לו, התמודד איתם, לעתים קרובות לבדו, וגם יכל להם.
מסירותה של חב"ד לחינוך הילדים מתועדת באהבה בכתביו הרבים של רבי יוסף יצחק. עוד בהיותו בשנות העשרה לחייו הוא שימש כיד ימינו של אביו כמזכירו האישי. האחריות שהייתה מוטלת על יוסף יצחק הצעיר כללה את ניהול הפעילויות האזרחיות והקהילתיות הרבות שבהן הרבי היה מעורב.
רבי יוסף יצחק הצעיר, בגלימת החסידים הארוכה שלו, היה דמות מוכרת בחדרי הקבלה של פקידי הממשלה, השרים, אצילי מוסקווה ופטרבורג. בשנת תרנ"ה (1895) השתתף הרבי הצעיר בוועידה הגדולה של מנהיגים דתיים וחילוניים בקובנו, ובשנה שלאחריה — בווילנה.
יש שהיה רך לשון ודיבר במילים היוצאות מהלב, לפעמים היה נועז ומאיים, אבל תמיד היה נטול פחד ונחוש בדרישותיו: הוא תבע את ביטול התקנות שהוצאו נגד היהודים, את הפסקת הפוגרומים ואת ביטול התכנית הממשלתית של ה"נאורות" הכפויה של החיים היהודיים המסורתיים.
בי"ג באלול תרנ"ז (1897), בהיותו בן 17, נשא יוסף יצחק לאישה את נחמה דינה, בתו של הרב אברהם שניאורסאהן ונכדתו של ה'צמח צדק', הרבי השלישי של חב"ד. במהלך חגיגות השבוע שאחרי טקס החתונה, הכריז אביו רבי שלום דוב-בער על הקמת תומכי-תמימים, ישיבת חב"ד, ובשנה שאחריה הוא מינה את בנו להיות המנהל הכללי שלה. שם, בכפר הקטן של ליובאוויטש שברוסיה הטרום-סובייטית, אימן הרבי יוסף יצחק את צבא נושאי הלפיד הנאמנים, אשר, בתנאים הבלתי-נסבלים של העשורים שאחרי כן, היו, פשוטו כמשמעו, מוסרים את חייהם כדי לשמור על שלהבת החיים היהודיים, על הגחלת הלוחשת ברחבי רוסיה הסובייטית.
עם מות אביו בשנת 1920 קיבל רבי יוסף יצחק את המנהיגות על יהדות רוסיה, דווקא בעת שמלחמת החורמה של הקומוניזם נגד החיים היהודיים עברה להילוך גבוה. מאבקו לשימור היהדות התאפיין במסירות הנפש הגורפת-כול שלו, מחויבות בלתי-מתפשרת תוך ביטול העצמי לצרכים הפיזיים והרוחניים של אחיו היהודים ומתוך אמונה בלתי-ניתנת-לערעור במה שהוא ייצג.
הוא שלח מורים ורבנים למחוזות הרחוקים ביותר של האימפריה הסובייטית והקים רשת מחתרתית עצומה של בתי ספר, מקוואות, וקווי אספקה של חומרים ושל סיוע רוחני. נוגשיו של סטלין עשו כל מה שהיה לאל ידם כדי לבלום אותו. ב-1927 הוא נעצר, הוכה, נידון למוות והוגלה. אבל הוא עמד על שלו, ובלחץ בינלאומי הותר לו לבסוף לעזוב את רוסיה. אבל גם כשעזב את גבולות רוסיה נשארו מאחוריו שליחיו ותשתית החיים היהודיים שהקים; אלו המשיכו לתפקד ולשגשג, ושימרו, ואפילו הרחיבו, את לימוד התורה והחסידות — עד עצם היום הזה.
כשהמשטר הקומוניסטי אדיר-הכוח התחיל לקרוס בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, רשתות בתי הספר, מרכזי ההפצה וקווי האספקה של מזון כשר והשירותים הדתיים של הרבי יוסף יצחק פשוט יצאו מהמרתפים ומעליות הגג, והשתכנו במבנים המרוקנים של המפלגה הקומוניסטית.
ב-1940, עם הגיעו לניו יורק אחרי שניצל מוורשה הכבושה על ידי הנאצים, נטל על עצמו רבי יוסף יצחק אתגר כביר לא פחות: האווירה הקרירה של העולם המערבי. לא היה שום סימן שרבי יוסף יצחק עומד להפסיד בקרב שלו: על כיסא הגלגלים שלו הוא יצא למסעות אל הצעירים היהודיים ברחבי אמריקה, תחת דגל הסיסמה "אמריקה אינה שונה", ושגם במבצר החומרנות הזה האמיתות הניצחיות של התורה יכולות להכות שורש ולשגשג. הוא הקים ברחבי המדינה ישיבות ובתי ספר, בית הוצאה לאור לספרים יהודיים, ארגון שירותי רווחה ורשתות תמיכה קהילתיות. עם פטירתו ב-1950 הוא כבר סיים להניח את היסוד לתחייה העולמית של חיים יהודיים נאמנים לתורה ברוח חסידית, שאותם המשיך חתנו ויורשו, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן.
Join the Discussion