ישנם אנשים שנראים כאילו קורצו מחומר אחר. רק כשמגלים את סיפור חייהם מבינים את הדרך הארוכה שעשו, וכיצד זו עיצבה את אישיותם. דוֹדִי, הרב חיים מאיר חזן, שנפטר לאחרונה בגיל 76 לאחר מחלה קשה, היה אחד מאלו. אפילו מבין אלו שהכירו אותו לא כולם ידעו את סיפורו.
הוא גדל ברוסיה הסובייטית, ומי שלא הכיר את הפרק הקדום הזה בחייו לעולם לא היה יודע להסביר מהיכן נובעת ההצטנעות, המשמעת והעוצמה היהודית העיקשת שאפיינו אותו.
זהו סיפורו של נער יהודי שרצה לשמור תורה ומצוות, בתוך עולם שניהל מלחמת חורמה נגד הדת בכלל ונגד אורח החיים היהודי במיוחד.
בתקופת הנעורים של סבי וסבתי, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, המחיר של שמירת המצוות ברוסיה היה כבד מאוד. רעב, פחד, מעצרים, היעלמויות. המצב הוקל במידת מה לאחר מות סטאלין, בשנת 1953. היה פחות דם ברחובות ורוב הגוּלַאגִים (מחנות העבודה בכפייה) התרוקנו מאסיריהם.
אך עדיין הייתה זו רוסיה הסובייטית. אדם עלול היה להיות נתון למעקב, מופלה לרעה, ולהישחק מול בירוקרטיה חוסמת ומכשילה מבלי שייפתח נגדו הליך רשמי. לא יכולת לעזוב את המדינה, להחזיק בעבודה או להתקבל לאוניברסיטה ללא קריצת עין ואישור מהממונים. זה היה הכלא הגדול בעולם.
זה היה העולם שלתוכו נולד דוֹדי בפאתי מוסקבה בשנת 1949.
עד לידתו, כבר הספיקו ההורים שלו, סבא אהרן חזן (שפרסם את זיכרונותיו בספרו "המאבק והניצחון") וסבתי לאה, לקבור יותר בני משפחה ממה שרובנו קברנו אי-פעם. סבי איבד את הוריו, את אחיו, את אחותו, את אחייניו – למעשה את כל העולם בו גדל – בבורות המוות הנאציים באוקראינה. סבתי איבדה שלושה אחים, שניים שנרצחו על ידי הקומוניסטים ואחד שנהרג בחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה, וכן אחיינים ואחייניות שנרצחו בירי חסר ההבחנה ששטף את אוקראינה כאשר הצבא הגרמני התקדם מזרחה.
סבתי וסבי היקרים קברו את בנם הבכור, זושא, כשהיה ילד קטן; הוא נפטר ממחלת הטיפוּס במהלך המלחמה, כשהמשפחה ברחה לאוזבקיסטן, ולא היו תרופות, לא אוכל ולא היה לאן לפנות לעזרה.
לאחר המלחמה, בשנת 1946, הם הגיעו לאזור מוסקבה ונשארו שם למשך 20 שנה. בבית ההוא, תחת המשטר הנורא ההוא, גידלו סבי וסבתי 13 ילדים כיהודים דתיים, והצליחו בדרך כלשהי להשיא שלוש בנות בטרם קיבלו סוף-סוף אישור לעזוב את ברית המועצות ב-1966.
זה היה הבית בו גדל דוֹדִי, חיים מאיר.
חיים מאיר היה עדין. שקט בדיבורו. המשפחה תמיד אמרה שהוא לא היה מסוגל לריב אפילו עם זבוב. וזה חלק ממה שהופך את חייו לכל כך מיוחדים. הנער שלא היה מרים את קולו, עמד איתן מול מערכת שנתנה אפס מקום לנערים עם שאיפות כמו שלו.
בבר המצווה שלו, בשנת ה'תשכ"ב (1962), הוא ערך "סיום" על כל מסכת "בבא-מציעא" בתלמוד, הישג מרשים אפילו עבור ילד שגדל בישיבות הטובות ביותר של המאה ה-21. והוא, נער בן 13 במוסקבה הסובייטית, ללא ישיבה מעבר לפינה, ללא בית ספר יהודי, ללא מסגרת שתתמוך בסוג כזה של לימוד, עשה זאת.
מה שבהחלט כן היה לו, זה אבא מסור וגיס מסור, שקמו איתו מידי יום בשעה שלוש לפנות בוקר כדי ללמוד תורה לפני שהאור יפציע ובטרם תתעורר העיר משנתה.
זו הייתה השגרה שלו. לקום בשעה שלוש, או לכל היותר שלוש וחצי לפנות בוקר, ולהתיישב בשולחן המטבח ללימוד גמרא, בזמן שמוסקבה כולה עדיין ישנה. לאחר מכן לצאת אל הקור, לעלות על האוטובוס הראשון מתוך כמה, במסע שלקח שעות בין רחובות העיר הסואנים. הוא לא למד בבית הספר שליד ביתו, מכיוון שבית הספר הזה חייב אותו להגיע גם בשבת. במקום זאת, הוא נסע לבית ספר מקצועי בצד השני של מוסקבה שמסיבות בירוקרטיות שונות לא דרש נוכחות בשבת.
לעתים קרובות, הוא הגיע לבית הספר לפני הזריחה, שיכולה להיות מאוחרת מאוד בחורף המוסקבאי. לכן, אחרי כמה שעות של לימודים, הוא היה הולך לביתה של משפחה יהודית פשוטה שגרה בקרבת מקום. בעלת הבית הייתה מכניסה אותו, ושם, במטבח שלה, הוא היה מניח תפילין ומתפלל. מראה הנער עטור התפילין שהשכים קום מידי יום ביומו רק בשביל לקדש את יומו לאלוקים, לא הפסיק להפליא אותה.
הייתה מורה שלא חיבבה אותו במיוחד. יום אחד, מול כל הכיתה, היא הצביעה עליו ואמרה: "תראו את הילד הזה. הוא עדיין חי כאילו אנו בימי הביניים". היא התכוונה כמובן להעליב אותו, אבל כל חייו הוא נשא בליבו את האמירה הזו כמחמאה. הוא חונך על ידי הורים שידעו בדיוק מה העולם המודרני מבקש להחריב ולא התבייש להשתייך לשורשיו העמוקים והעתיקים.
בספטמבר 1966, המשפחה קיבלה סוף סוף אשרות יציאה ועזבה לארץ הקודש. חיים מאיר למד שם בישיבה כמה שנים, ואז נסע ללמוד במרכז חב"ד העולמי בברוקלין, ניו-יורק, בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש זי"ע. הוא נשא לאישה את חווי, שגם למשפחתה יש היסטוריה של התנגדות לסטלין, והם התיישבו בשכונת 'נחלת הר חב"ד' בקריית מלאכי. שם הוא נשאר למשך שארית חייו כשהוא מגדל יחד עם אשתו שמונה נפשות, שכולן מסורות לחיים שעבורם הקריב אביהם כל כך הרבה.
הוא היה סופר סת"ם מוערך. במשך עשרות שנים, הוא ישב ליד שולחן וכתב ובדק אות אחר אות מאותו אלף-בית שברית-המועצות הגדולה השקיעה עשרות שנים בניסיון למחוק; את אותן פרשיות-תפילין שהיה מניח בסתר, במטבח ביתם של אחרים, הוא כתב ובדק במו ידיו ועיניו עבור צעירי הדור הבא, כדי שיניחו אותן בגאון ובגאווה במשך כל חייהם.
המורה ההיא צדקה בדבר אחד. הוא אכן חי כאילו אנו בימי הביניים. הוא ישב בקריית מלאכי והקפיד לצייר כל אות בדיוק כפי שעשה עמנו במשך דורות.
מה שהיא לא הצליחה להבין זה שאת חייו הוא בחר לחיות כך בכוונה.
Start a Discussion