רבות ממערכות היחסים שלנו הן קשות ומורכבות. אנו נולדים למשפחות בהן אנו אמורים לחוש קירבה, ועם זאת קיים תיעוד מוכח לעוינות בין אחים ואחיות וקרובי משפחה אחרים (אולי הכול התחיל בקין והבל?). שכנים אמורים להיות נחמדים, אך מחלוקות וסכסוכי שכנים הם שכיחים כמעט כמו יחסי שכנות טובים. אין ספק כי בנישואין, מערכת היחסים האינטימית מכולן, אנו אובדי עצות נוכח הצורך להסביר את הדיסהרמוניה והתסכול השוררים בהם לעתים תכופות. היגון והצער הנחווים בשל פרידה או גירושין נפוצים ואינטנסיביים בדיוק כמו אלו הנחווים בשל מחלה כרונית או מוות.

מה אפשר לעשות כאשר אחד מבני הזוג חש בודד, שלא מבינים אותו, ומותש מן המאבק לשמור על חזות כלשהי של שלום בית? כל כך קל להניח לפגיעות מן העבר ולפחדים מן העתיד לסגור אותנו מפני אנשים בחיינו. כשמתעוררים קשיים, הטבע האנושי הוא להתמקד במה שלא עובד, במה שלא מושלם, ולא במה שאולי ניתן לעשות כדי לשפר את המצב. ככל שחולף הזמן, ההתמקדות הזו בפגמים ובחוסר השלמות הולכת וצוברת תנופה ומאפילה על כל מה שטוב וחיובי. כיוון שהכאב והחשכה נוטים לחדור ולהאפיל על הכל, מתקבלת תחושה כאילו "הכל לא בסדר" או "שום דבר לא טוב יותר". נדמה לנו כאילו הקירות שנבנו הם בלתי חדירים. אנו נתקעים בתוך ה"מלט" הרגשי של "הכל – או לא כלום" – כאילו יש רק נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר, ואין אזורים אפורים.

מקרה מסוים בו טיפלתי לאחרונה ממחיש זאת היטב. אורית ויוסף (שמות בדויים) הגיעו אליי לייעוץ. הם היו שרויים במאבק מתמשך מזה שנים מספר, ועמדו על סף החלטה להיפרד. חקירה קצרה באשר לרקע של כל אחד מהם גילתה כי יוסף גדל בלי אם. היא מתה זמן קצר אחרי לידתו. אביו גידל אותו ואת שני אחיו לבדו. ולמרות שאביו זכור לו לטובה, כבר בגיל צעיר למד יוסף לשרוד בלי אהבה וטיפוח של אם ובלי ההזדמנות ליצור קשר עם אמו ולהתחבר אליה. כיום הוא איש מקצוע מצליח ואב אוהב לשתי בנותיהם הקטנות, אך קשה לו לזהות רגשות והוא המום נוכח "מצבי הרוח" של אורית – כלומר, "הרגשות המוגזמים" שלה, כלשונו.

אורית גדלה בבית בו היו קטטות מילוליות בלתי פוסקות. ארבעת הילדים זכו לתשומת לב מועטה בלבד. תמיד אמרו להם להסתדר בעצמם, והם גדלו כמעט בלי הכוונה והדרכה. כשהתחתנה חיפשה אורית תמיכה רגשית והכרה. כשיוסף התרחק כל כך מרגשותיה, היא חשה נבגדת ומרירה. היא כמעט הגיעה לנקודת אין-חזור, ואז החליטה סוף סוף ללכת לייעוץ.

הן אורית והן יוסף קיבלו מעט מאוד חינוך על נישואין, פתרון בעיות, מחויבות ומסירות. ציפיותיהם היו הפוכות זו מזו בתכלית: הוא ציפה שיעזבו אותו לנפשו מבחינה רגשית, ואילו היא ציפתה שתהיה מסוגלת לחלוק את חייה הרגשיים עם בן זוגה כל אימת שתהיה זקוקה לכך. בגלל ה"פצעים" שסבלו שניהם כילדים, הציפיות הללו, כשלא נענו, תפחו והעלו מוגלה וגרמו כאב ותסכול איומים לשניהם. שניהם החזיקו בפגיעות ובקשיים מן העבר שהעיקו עליהם כמו משקולות כבירות שסירבו שישחררו אותן.

לדוגמה, בין החוויות הרבות של "חוסר התאמה" שלהם, נזכרה אורית – כשדמעות בעיניה – בעצב ובכעס שחשה כאשר יוסף לא נכח בבית החולים בעת לידתה של בתה הבכירה. היא חשה כל כך מפוחדת ובודדה.

ליוסף ארך זמן להגיב על דברי אשתו. כל מה שהוא זכר מהלידה היה אימה ופחד. אחרי שדנו יחדיו במה שקרה, יוסף הבין שהפחד שלו היה קשור למותה של אמו. הוא היה כה נשלט על ידי פחדיו, שהתמהמה והסיח את דעתו באיזה עניין בעבודה וכך החמיץ את הלידה. אף שניסה "לפצות" על כך בלידה הבאה, הרי אירוע זה שב והטריד את מערכת היחסים שלהם. אורית חשה שזה היה מעשה בלתי נסלח.

כששוחחנו היה ברור ששניהם מסכימים שאף אחד מהם לא מתעלל באחר ולא עסוק בהתמכרות הרסנית כלשהי. לכן, במקום לצלול לכל הקשיים של נישואיהן, ביקשתי כל אחד מהם לרשום מה הביאם לחיות ביחד – מה הם מעריכים ואוהבים בהתנהגות בן/ בת זוגם. אחרי שהשקיעו בכך מחשבה, הצליחו לרשום כמה תכונות חיוביות. שניהם הופתעו במקצת מה כתב/ה האחר/ת.

תוך שימוש בתרגיל זה כנקודת פתיחה, עברנו לשוחח על מה "נורמלי" במערכת יחסים. הם החלו להבין כיצד החינוך שלהם יצר רבים מן החסכים ששניהם חוו. הם ראו את הצורך בחינוך: ב"כלים" מעשיים לפתרון בעיות, למשא ומתן ולעשיית פשרות; ללמוד להדגיש את מה שכןעובד בנישואין (ולא את מה שלא עובד); להתמקד בהווה ולהימנע מן המלכודות של חשיבה על העבר או על העתיד בלבד. בנוסף לכך, הם נוכחו לראות כי הגישה של "הכל או לא-כלום" ששניהם אימצו חיבלה בכל חלקה טובה במערכת היחסים שלהם.

העובדה כי יוסף הסכים להמשיך בייעוץ הייתה גורם חשוב מאין כמוהו שסייע לחזק את הנישואים הללו. (למרות העובדה שגם כאשר אחד הצדדים לנישואין לא מוכן לגשת לייעוץ, בן/בת הזוג האחר יכולים להפיק תועלת רבה מייעוץ כזה). שני בני הזוג התקדמו מבחינת רמת הנכונות שלהם לנסח מחדש – לראות באור שונה – את אמונותיהם השגויות ואת ציפיותיהם המסולפות שפעלו נגד הקשר ביניהם ולא בעדו. הם ניסו גם להפנים את מושג ה"סליחה" – סליחה לכל אדם ולכל דבר שהביאם לנקודה זו. המלה מחילה קשורה באותיותיה למלה מחלה. מחלות הן לעתים קרובות תוצאה של לחצים מודחקים המחלישים את הגוף ובכך מאפשרים לאורגניזמים זרים להשתלט ולגרום לאדם לחלות. חוסר היכולת לשחרר פגיעות מן העבר יכול ללכוד את האדם במצב מוחלש. ה-י' החשובה מכל, שאינה קיימת במלה "מחלה" אך קיימת, לעומת זאת, במלה מחילה, היא ההבדל הגדול בין להיות תקוע ובין לדעת להמשיך הלאה. יו"ד – האות הקטנה אך רבת-העוצמה ביותר באלפבית, מזכירה גם את היו"ד של שם ה' ואת תמציתו של היהודי.

אחרי כמה פגישות ביקשתי מהם להפעיל דמיון מודרך במהלכו הם ישהו בהווה – להרגיש כי הם יכולים להתרכז במה שטוב בנישואיהם – בבנותיהם, מקומם בקהילה, ברצונם הטוב לשבת יחדיו בזמן זה. הדרכתי אותם לקראת הידיעה, שאיש מהם מעולם לא התכוון להזיק לאחר, אלא הם סבלו מהיעדר חינוך הולם, עובדה אשר יחד עם נסיבות החיים יצרה חיץ עבה ביניהם. אולי ברגע זה אפשרי לאפשר סליחה: זה לזה, לאלוקים, לכל הסיטואציות והנסיבות שתרמו למאבקם – ועכשיו, לרגע אחד, לשים את הכאב על רפסודה ולשלוח אותו אל עמקי הים.

בתחילה הייתה להם התנגדות מסוימת לדרך חשיבה חדשה זו, אך לאט לאט, הן אורית והן יוסף החלו לקבל בצורה מלאה יותר את המציאות של מערכת היחסים שלהם. כמו כל זוג, הם הצליחו בסופו של דבר ללמוד לחיות עם הפצעים שלהם בלי לפגוע זה בזה.

האם נרגיש אי פעם שהמצב מושלם? האם המאבק יהפוך קל יותר? אולי עדיף לשאול אם כל אדם יהיה מוכן לבחון את נישואיו כ"מערכת יחסים שעובדת" שבה המציאות של הרגע, יחד עם מאמץ כנה, יוכלו בסופו של דבר להתגבר על פגיעות העבר ועל חרדות העתיד.