סיפורים בני ימינו

זהו סיפור מפעים ואמיתי על סבתא רבה שלי עליה השלום שזכתה להכניס ספר תורה בגיל 99.

לפתע, ללא הודעה מוקדמת, הטיחה האם את בנה אל אחת השלוליות הקרות והבוציות ושליימה הקטן נפל והיה כולו רטוב ומלוכלך מכף רגל ועד ראש

היא אמרה את המשפט ולא הבינה בעצמה מדוע. סיפור מטלטל ואמיתי

אלכסנדר גורביץ' (שם בדוי) הוא כירופרקט במקצועו. הוא כבר עמד לקנות דירה גדולה, אבל אז משהו קרה

מה הוא עשה? קיראו את הסיפור!

גדוד צנחנים בכנסייה נטושה, וחוברת אחת…

הוא: "תוכלי לחגוג עם הילדים חנוכה, בכיף", אני: "עץ אשוח קטן בחלון לא יפריע לי, ומתנות בקריסמס? מצידי דווקא בסדר גמור"

סיפור מרתק ומדהים שנפתח בימי השואה בעיירה קטנה באוקראינה, ונגמר בימים אלו.

כאשר בחורה יהודיה במיניסוטה שמעה על הרצאה מרתקת, היא חשבה שאין לה מה להפסיד. מה שהיא שמעה היה סיפור מרתק על סבא שלה ששינה את חייה

"תודה לא-ל נולד לי ילד מדהים ומלאכי שלא הייתי מחליפה בעד שום הון. תודה רבה לך שהצלת אותי ואת אושרי"

טוניקה שבה לחדרה כשהיא שרויה בבלבול ומבוכה. היא מבינה שהיא גויה – הרי אביה גוי. אך מה היה הריק הזה שהיא חשה, אותה כמיהה בלתי פוסקת ששכנה בקרבה?

הרבי האהוב שלנו זצ"ל לימדנו, שהדרך היחידה להתמודד עם טרגדיה היא להמשיך ביותר אנרגיה ושמחה מאשר קודם לכן. לא יכולה להיות דרך נשגבה מזו לחלוק כבוד ללוי ז"ל

הם צעדו לתוך עזה. חזקים, הוא אומר, בטוחים בעצמנו, ראשינו נוגעים בשמים... ובכמה השעות הראשונות, שלושה מהם נפצעו במארב, וביניהם אחד מחבריו הטובים

בעיני העיראקים שאותם אימנתי הייתי סתם עוד אמריקני נוצרי כחול עיניים. חבריי לצוות (כל התשעה) הבינו את מצבי וידעו שיש לשמור היטב על סודי

אבל היא הייתה יהודייה, וחבריה לכתה לא טרחו לבדוק את האינטליגנציה שלה או את טוב לבה. אם קטיה אומנסקי היא יהודייה, זכותם להקניט אותה

"מחר בשעה שבע" הוא אמר, "אהיה בפארק ליד תחנת הרכבת התחתית "דינמו". אני מצפה לראות אותך שם"

כעת היא דמיינה אותו כשהוא רודף אחריה עם כלב רועים גרמני והורג אותה באותו מבט סימפטי

מכוניתנו החלה להאט ולהשמיע קולות מוזרים מתחת למכסה המנוע. בטני התחילה להתהפך. "לא, לא עכשיו! חכי רק עוד 90 דקות ונהיה כבר בבית"

הדקות הוסיפו לנקוף, אך נתקלתי במבוי סתום. לא הצלחתי לזהות עוד פנים בעלי מראה יהודי. ככלות הכל, כמה פורטוריקנים יכולים היו להיות יהודים? האם עליי לחדול ממאמציי? לוותר?

כשהתעוררתי היה הדבר הראשון שביקשתי לדעת 'בן או בת'. האחיות לא ענו לי. הן השיבו "הרופא יבוא עוד מעט". ההתחמקות גרמה לי כמעט לפאניקה

נסענו במורד כביש סלעי ובוצי, שנראה יותר דומה לדרך מתחילת המאה התשע עשרה מאשר לכבישי 1991. באתי דרך ארוכה מברוקלין והרי אני כאן. כאן השורשים שלי, כפר אבותיי, עיירתו של סבי.

אני לא מפחדת. רק שכל פעם שהטלפון מצלצל, אני לא יודעת מי יהיה מעבר לקו. אולי חברה, מחלק העיתונים, איש טלמרקטינג, הילדים שלי, דוד הרשי, או מנתח מבריק

האם אלוקים רצה שאנהג כך? תחושתי הייתה שלא. תכופות הייתי לוחצת על מתג החשמל ומדליקה אור לכבוד כניסת השבת. מעשי היה חדור בכוונה הנכונה, אך תחושתי הייתה קודרת

ופתאום, בלי שהרגשתי, נקוו דמעות בעיניי, וצעקתי חזק: "פול, אל תמות לנו! אנא, אל תמות לנו!" הצוות היה בהלם למראה ההתפרצות

אך אבוי, התוצאה היתה הפוכה: כל פעם שמצאתי אל"ף צעקתי בתרועת ניצחון: "אל"ף!"

קראו לו מץ. באוטנה היו עוד 70 משפחות מץ. הוא היה השריד היחיד. וכל מה שנשאר לו, הם התמונות עם הבקשה הנואשת: "זכור אותנו לנצח"

ואז פתאום הוא החל לצעוק: "חרדי, לך מפה. אם לא תסתלק מכאן אני יקרע אותך..." התשובה לשאלה שלי היתה כמובן 'לא'

האטרקציה הראשית של הכינוס היה צ'יף אינדיאני אמריקאי אמיתי, שהובא לשם על מנת להדריך את כל ה"אחים" כיצד לחיות חיים טבעיים באחו וכיצד לשרוד בתנאים אלה

כל יום חולף היה עליו לנטל. אך גרוע מכל, הוא חש שהוא עצמו מהווה נטל על גב העולם

התברר כי המשפחה, שעלתה מרוסיה לפני זמן לא רב, לא שילמה את דמי השכירות כבר ארבעה חודשים. בעל הדירה ניסה לממש את זכותו ולפנות אותם

היות ודגים טרופיים אינם ידועים כדברנים גדולים, ישב לו רואה החשבון בביתו בלילה, מאזין לרדיו ותוהה

כשנפרדנו מהמשפחה, הם הזהירו אותנו שננהג בזהירות כי הגשם הפך את העפר לשלולית בוץ דביקה

עבור אלו מבין הקוראים שעדיין לא נפגשו עם אייל קנדי פנים אל פנים, אציין שהם חיות בגודל של סוס ולהם קרניים גדולות במיוחד

מיד התחילו ה"נורות האדומות החבדיו"ת" להבהב, והתחלנו להסביר בהתלהבות איך – מכיוון שאמו יהודייה – גם הוא עצמו יהודי

האדם העיף בי מבט חד ונוקשה ואמר "לך מכאן". "אני מתנצל" אמרתי, "לא התכוונתי לפגוע בך. אני מחפש יהודים שבאו לבקר באלסקה"

שלמה עמד בפני דילמה קשה. אם אכן סיכויי ההצלחה קטנים כל כך, האם עליו לטפל בהם, או שמא מוטב להשתמש במשאבים למקרים אחרים

נסענו לחלק הדרום-מערבי של לרנקה ומצאנו עצמנו עומדות מול קיר אבן גבוה בעל גדר נעולה שהקיפה את המצבות

"הבעיה החלה" – וכאן הונמך קולה של אסתר ללחישה כמעט – "כשהבת הנהדרת הזו פגשה איש שהיא תכננה להתחתן אתו – והוא לא היה יהודי

כל פריט אקזוטי, כל פיסת מלאכת יד יובאה מאי-שם ברחבי העולם, השטיחים העבים, הידיות המוזהבות

האם אני עושה את הדבר הנכון בכך שאני חושבת על עוד היריון – עוד נסיעה ברכבת הרים – ועל גרירת משפחתי כולה יחד עמי?

וכך, בעודי נודדת בשדות, גיליתי בונקר תת-קרקעי שבו הסתתרו יהודים והם הרשו לי להצטרף אליהם. כל פעם שהמזון שלנו נגמר, היינו מתגנבים שוב החוצה לחפש אוכל: קצת תירס, מעט קמח

לאלן, הזוכה בסופר-בול ה-27 כחבר בדאלאס קאובויס 1992, היו חיים נהדרים. "חיים שכל אחד היה רוצה", כפי שהוא עצמו הגדיר זאת

אני חשה יראת כבוד כשאני מביטה בה. לא בכל יום יש לאדם הזכות לשבת מול אישה שחייה התפרשו על פני מאה תמימה

יאן הזדעזע כשלא ראה כל שלט על דלתו של שפיגל וכי הוא לא נמצא בבניין. ברוסיה הסובייטית, הסרת שלט במשרד פירושו היה בדרך כלל כי היושב באותו משרד נאסר

בכל פעם שהיה עליי להסביר זאת, אנשים בקושי הבינו. הייתי מספר להם שאני זקוק למניין, והם היו מסיעים אותי לבית כנסת ריק...

פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר הנושבת לעמק קטמנדו היישר מן ההרים הלבנים המקיפים אותנו. הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת תחת חלון הבית שלנו

בכל מקום שאליו אני הולכת בקייטנה מחוץ למוסקבה, מצביעים הילדים וקוראים "אמריקנה"

נדהמתי לא מעט כשהבחנתי כי אחד המשתתפים שלנו הוא גבר קשיש מאוד, נשוי, שוודאי היה יכול להרצות לי על מערכות יחסים!